אסון השריפה בכרמל, על הנזק ברכוש ובמיוחד על אבדן החיים המצער, עדיין טרי במחשבה. הלהבות בשטח, אמנם דעכו והוכנעו, אך "אש התמיד" בלב המשפחות הכואבות לא יכבו לעולם.
כמו אחר כל אסון, שהוא טראומה לאומית מתחילה חרושת של האשמות, הפגנות ודרישה לחקירה מקיפה.
וועדת חקירה ממלכתית, וועדת בדיקה מקצועית או מבקר המדינה. מה עדיף וטוב – לחברה בישראל.
לא להתלהב מדי – מוועדת חקירה ממשלתית.
* מאת: עו"ד אברהם פכטר
ברור לכולם, מנשיא המדינה, ראש הממשלה ועד אחרון האזרחים, כי אסון בסדר גודל לאומי כמו השריפה בכרמל, מחייבת חקירה, בדיקה והסקת מסקנות.
ברור גם שלקבוצות שונות, המשתתפות בלהט הדרישה לחקירה, יש מטרות שונות.
מטרת המשפחות השכולות – אינה תמיד תואמת לדרישת קבוצות פוליטיות, שתופסות טרמפ על האבל, כדי לנסות לנגח את הממשלה והעומד בראשה.
לא כל הקבוצות – וההתארגנויות הספורדיות זהות במטרתן וברצון שלהן לתיקון, לשיפוץ, לשיקום ולהסקת מסקנות לעתיד.
הזעקה של שני ניצבי המשטרה – המאוחדים באבל על אבדן בת יקרה, מובן ונוגע ללב כולם.
אך קריאתם לחקירה פלילית נגד ראש הממשלה, על חלקו בפרשה והאסון, הוא מעבר לפרופורציה וכך צריך להתייחס לעניין מבלי לפגוע ברגשותיהם בימים קשים אלה.
אוטובוס צוערי השב"ס:
החקירה בעניין אוטובוס הצוערים, צריך להיעשות בנפרד, כפרק מהחקירה המקיפה. צריך לבדוק מי שלח הצוערים, מי נתן להם לנסוע בנתיב שלמעשה נסגר ע"י המשטרה, וכל התנועה הופנתה לכבישים עוקפים, איך נסע אוטובוס, בלי קשר עם הכוחות בשטח, בלי מיגון לאנשים, ושאלות מסוג זה.
הדרישה לוועדת חקירה ממלכתית – יש נטייה, כמעט היסטורית, אחרי כל אירוע בסדר גודל לאומי, מיד לדרוש הקמת וועדת חקירה ממלכתית, מבלי לבדוק ולשקול האם זה מתאים לאירוע ומה יהיו ההשלכות או הרווח המקצועי לעתיד החברה הישראלית.
יש פיתוי גדול – בדרישה לוועדת חקירה ממלכתית. בראש הוועדה עומד, בדרך כלל שופט עליון ביחד עם צוות אנשי ציבור ואנשי מקצוע, יש לו אפשרות להצביע על ליקויים, לדרוש שינויים ולהסיק מסקנות לפעמים גם אישיות. הוועדה נתפסת, במידה רבה של צדק, כא-פוליטית אובייקטיבית עם סמכויות רחבות וכבוד שמקבלת מהחברה.
אבל וועדה כזו – יש יתרונות וגם הרבה חסרונות וכפי שיוסבר בהמשך.
ראשית – וועדה מעין זו – מוקמת ע"י הממשלה, נשיא בית המשפט העליון, ממנה את היו"ר וחבריה ומכאן נובעת האמונה שמדובר בפתרון האידיאלי.
אבל אסור לשכוח – הוועדה מתמנה ע"ס מינוי בכתב, לאמור: מנדט, בו מפורטים סמכויותיה הבלעדיות.
הממשלה יכולה להגביל את היקף החקירה, עומקה ורוחבה, כפי שנעשה בעבר בוועדת אגרנט, לחקר מלחמת יום הכיפורים, כאשר היא הוגבלה לפרק זמן ספציפי ולא קיבלה מנדט הרחבה לדרג המדיני.
התוצאה: מסקנות שלא משקפות את המציאות והבעייתיות של האירוע הכולל, הטלת אשמה לא פרופורציונאלית ולא מאוזנת על האישים המרכזיים, כמו הרמטכ"ל דדו, שנעשה לו עוול אישי וצבאי וניקוי הדרג המדיני בראשות גולדה מאיר ומשה דיין – שלא בצדק.
כנ"ל – עשתה הוועדה בראשות השופט כהן – בוועדת כהן, לבדיקת אירועי סברה ושתילה בלבנון, בהטילה אחריות על צה"ל ועל אריק שרון אחריות עקיפה לטווח במחנות, במסקנה לא מאוזנת ולא פרופורציונאלית לאירועים ולמעשים בשטח.
מסקנת ביניים – לא צריך למהר ולהתלהב מוועדת חקירה ממלכתית, גם בשל הזמן הרב שצריך להשקיע בה, וגם בשל הוצאות כספיות ענקיות שראוי להפנותן לשיקום ובנייה של מערך כבאות ארצי.
חקירה ע"י מבקר המדינה:
לחקירה מעין זו יתרונות רבים, כמו המהירות המקצועית, העובדה שמדובר בגוף ממלכתי חיצוני, שמתמחה בביקורת מחדלים של גופים ממשלתיים, גוף שפועל על פי חוק מבקר המדינה, שהוא עצמאי, חופשי ולא נתון להשפעה.
יתירה מכך - למבקר המדינה, לא נותנים מינוי, לא מנדט ספציפי ולא ניתן להגביל אותו בחקירה לעומק או לרוחב.
סמכויותיו של המבקר והמלצותיו – מכוח החוק ומכוח האישיות הדומיננטית, של המבקר הנוכחי, יהיו בעלי משקל לא פחותים מהמלצות ומסקנות וועדת חקירה ממשלתית.
אי לכך – פנייתו של נתניהו למבקר לחקור את האירוע, הוא מהלך נכון, בעיתו ובהחלטתו.
יתרונות וחסרונות של וועדת חקירה ממלכתית:
וועדת חקירה ממלכתית מתמנה ומתפקדת מכוח חוק וועדות חקירה – תשכ"ט-1968. וועדה מעין זו, מוקמת על פי החלטת הממשלה. נשיא בית המשפט העליון, ממנה את חבריה, בראשות שופט עליון מכהן או בדימוס (אפשר גם שופט מחוזי, תלוי בנושא, היקפו וחשיבותו), וכן חברים נוספים, אנשי ציבור ומקצוע, בתחום המנדט החקירתי של הוועדה.
הוועדה פועלת על פי כתב מינוי שמנוסח ע"י הממשלה ובה תחומי פעולה, היקפה, נושאיה וניתן גם לתחום אותה בזמן.
לאחר מינוי הוועדה, אין הממשלה יכולה להתערב בפעולתה, התנהלותה, הרכבה וסדר יומה, או סדרי עבודתה. המיוחד בוועדה זו – שהיא רשאית להזמין ולחייב הופעת עדים, להחרים ולהביא מסמכים, ולזמן על דעתה עדים ומומחים.
הוועדה רשאית, אם תמצא לנכון, לפרסם דו"ח ביניים, כעבור שלושה – שישה חודשים, אם סיימה לבדוק את המסגרת הכוללת של מנדט החקירה ואם תמצא לנכון, שהדבר ראוי ורצוי מבחינה ציבורית.
ראוי לציין, כי פרסום דו"ח ביניים, יש בו סכנות רבות, שהרי החקירה טרם הסתיימה, התמונה הסופית עדיין לא הושלמה והובהרה סופית על כל היבטיה והמוזהרים (הנחקרים שקיבלו מכתבי אזהרה), לא השמיעו את גרסתם המלאה, חקרו עדים והופיעו עם עורך דין.
מבחינה משפטית, המצב דומה לפרוצדורה במהלך המשפט, לפיה התביעה מכריזה "אלה-עדי", ואילו הסנגוריה יכולה לטעון, "אין להשיב לאשמה", לאמור, התביעה לא הוכיחה את אשמת הנחקרים במלואה או בחלקה.
הסכנה הנוספת בפרסום דו"ח ביניים – היא בכך שהוועדה עלולה "לסנדל" את עצמה מחשבתית, לתוצאות שפרסמה בלי לשמוע ולראות את התמונה בשלמותה. קטע זה שייך לחסרונות במידה ואכן מפרסמים דו"ח ביניים.
לגוף העניין – הוועדה עם סיום חקירתה הראשונית, רשאית לשלוח מכתבי אזהרה לנחקרים שהיא סבורה שעלולים להינזק ולהיפגע מתוצאות החקירה.
אדם שהוזהר, רשאי לקבל מהוועדה את כל חומר החקירה של הוועדה, להופיע בפני הוועדה בליווי עורך דין ולחקור עדים מטעמו ומטעם הוועדה.
הוועדה רשאית לקבוע, כי חלקים מסוימים של חומר החקירה, המסקנות וההמלצות, לא יפורסמו מטעמי "סודיות" או סכנה לפגיעה בביטחון המדינה, סודות רשמיים, יחסי חוץ והגנה על שלומם של אנשים ומערכות מבצעיות, לרבות דרכי פעולתן.
בסיום החקירה הכללית, הוועדה מפרסמת דו"ח מסכם עם מסקנות והמלצות. הממשלה שמקבלת את הדו"ח לא חייבת לקבל את ההמלצות כולן, או חלקן, לרבות המלצות אישיות פרסונאליות אם ישנן כאלה. יחד עם זאת, על פסיקה של בג"צ, הממשלה חייבת לדון בדו"ח ובהמלצותיה של הוועדה בצורה מעמיקה, אך כאמור רשאית לא לקבל ההמלצות.
עד עכשיו, לא היה מקרה בולט, בו הממשלה, שהחליטה על הקמת הוועדה, דחתה בצורה גורפת את המלצות ומסקנות הוועדה, למרות שלא כל ההמלצות נתקבלו במלואן ואחרות לא יושמו במלואן. אבל, בגלל המשקל הציבורי הרב שיש לוועדה מעין זו, לא יכולה הממשלה להרשות לעצמה, להתעלם מהמסקנות וההמלצות.
מסלול נוסף להקמת וועדת חקירה ממלכתית, הוא לאחר הגת דו"ח מבקר המדינה, לוועדת הכנסת לביקורת המדינה. הוועדה רשאית מיוזמתה או בהמלצת מבקר המדינה, להחליט על מינוי וועדת חקירה ממלכתית, שיש לה אותן סמכויות כמו לוועדה שממונה ע"י הממשלה ופועלת באותה פרוצדורה.
עד עכשיו היו, כאמור 8 וועדות חקירה עיקריות, וכפי שאמרתי לעיל, התוצאות הסופיות לא היו מוצלחות ביותר, (ראה מאמרי "למנות או לא למנות – לא זאת השאלה"). לדוגמא, אציין את מסקנות וועדת אגרנט על אירועי מלחמת יום הכיפורים, שהפילה את כל האחריות ו"התיק" על הרמטכ"ל דוד אליעזר (דדו), שלא בצדק, תוך ניקוי או אי התייחסות לדרג המדיני בראשות גולדה מאיר ומשה דיין, שהיה להם חלק מרכזי ומהותי באימוץ הקונספציה המודיעינית של "סבירות נמוכה" ומהות התגובה הצבאית הראשונית.
הדוגמא השניה מתייחסת לוועדת כהן, לחקירת אירועי "סברה ושתילה" בלבנון, בו טבחו הפלנגות הנוצריות בראשות ג'ומאייל, את תושבי מחנות הפליטים המוסלמים, נשים וטף בצורה אכזרית. מנימוקים פנים לבנוניים, נקמנות שורשית בין הנוצרים והמוסלמים והתחשבנות פנימית, שלישראל לא היה כל קשר ועניין.
יחד עם זאת, מצאה הוועדה שבה היה אחד החברים הפעילים אהרון ברק, לשעבר נשיא בית המשפט העליון, להטיל אחריות על אי מניעה, או עשייה ועצימת עיניים, אחריות של שר הביטחון – אריאל שרון וקציני צה"ל בכירים, תוך המלצות להעבירם מתפקידם, הגבלות על תפקודם תוך ציון זמן ההשעיה.
כל הנימוקים הנ"ל, בנוסף להיותם לא צודקים ומעוותים את המציאות, גרמו להערכתי עוול גם לשרון וגם לצמרת צה"ל. בנוסף לכך – העלות הכוללת של וועדת חקירה ממשלתית + הוצאות עורכי הדין – מיליוני שקלים שניתן להשקיעם במקומות אחרים.
ולאחר שראינו את כל היתרונות, שאכן בעלי חשיבות ועניין, יש גם רשימת חסרונות שאסור לזלזל בהם ולהתעלם מהם.
וועדה ממלכתית, בנסיבות כמו של מלחמת לבנון 2 צריכה לדון במספר נושאים רחב כמו: תפקוד הממשלה והחלטותיה, התיאום בין הממשלה לצה"ל והרמטכ"ל. ההתנהלות וההחלטות של הרמטכ"ל מול פיקוד צפון ומול הממשלה. ניהול המלחמה, הורדת פקודות, משימות, החלטה על כניסת כוחות קרקעיים ומטרותיהם. האם נכונה הטענה שהרמטכ"ל העדיף את האופציה האווירית, והיה משוכנע שחיל האוויר לבד יעשה את המלאכה, והכוחות הקרקעיים רק ישלימו בשוליים את המשימה.
הכנת המילואים למבצע, החוסר בציוד בסיסי, כמו שכפ"צים, ציוד לילה, לוגיסטיקה לקויה שלא הגיעה ליחידות בשטח.
מתן פקודות מבצע, לא ברורות, מבולבלות, עצירת היחידות בשטחים לא מוגני, כניסה קרקעית לאחר שכבר ידעו על הפסקת אש, כמו למעבר הסלוקי שגרמו לאבדות קשות לכוחותינו.
הטיפול והכנת בעורף: מקלטים לא מוכנים, פגומים, ואי פינוי האוכלוסיה החלשה, דבר שהמיליונר ארקדי גאידמק הבין תוך כמה ימים והממשלה על זרועותיה, ופיקוד העורף לא הבינו עד גמר המלחמה (ראה מאמרי בנושא זה: "איפה היתה הממשלה").
חסרונות בולטים: אם הוועדה רוצה לדון ברצינות ובצורה מעמיקה יסודית בכל הנושאים שפורטו לעיל, היא צריכה לפחות 3-2 שנים. אם תדון בצורה כללית ומהירה, היא תמוסס (בעברית יפה) או תמזמז (בעברית גסה) את כל הנושאים ולא תגיע לחקר העובדות האמיתיות.
מרגע שהוועדה תחל בעבודתה, כל המערכת הפוליטית והצבאית נכנסת לסטגנציה, לאמור: הקפאה עמוקה, יתחילו התייעצויות, הכנות ושכירות עורכי דין לקראת השימועים בפני הוועדה וכיסוי תחת. אם לחקור עדים ולהביא עדים – הנה לכם חודשים על חודשים של מזמוז הזמן.
יש חשש שמשך כל זמן דיוני הוועדה, התקלות, הבעיות לא יתוקנו, לא יטופלו ויוזנחו עד גמר הדיונים.
אסור להתעלם גם מהעובדות הנלוות, לדיוני הוועדה, כמו שלכל כדור, אפילו אקמול יש תופעות לוואי, כך גם לדיוני הוועדה ותוצאותיה.
אם ניקח לדוגמא את וועדת השופט זיילר, בו יושבים שלושה חברים מנוסים, יודעים ומכירים את המטריה ובעיקר דנים בסוגיה מצומצמת של פעילות המשטרה בדרום, בנושא רצח השוטר צחי בן-אור.
התוצאה – הוועדה פועלת וחוקרת והזמן מתמשך בלי סוף – כפי שאכן קרה בפועל.
מכאן ניתן ללמוד, מה יהיה גורל וועדת החקירה הממלכתית. אמנם מינוי הוועדה ייתן "שקט תעשייתי" לממשלה, המחאה הציבורית תדעך, הכוחות המוחים יתפזרו, המטרה הראשונית תושג, אך לא בטוח שהמטרה הסופית והרצויה תביא לפתרונה הרצוי.
לאור החיוב והשלילה על הציבור להחליט לעצמו.
אני ממליץ על מבקרה המדינה וצוותו.
הערות והרהורים בענייני דיומא:
א. חוקי מרפי החדשים:
1. "אין בעולם דבר שהינו כה רע, עד שלא ניתן לעשותו ליותר גרוע".
2. חוק הכבוד: אם אתם מצליחים לשמור על ראש שקט בזמן שכל הסובבים אתכם הולכים לאיבוד, כנראה שאינכם מודעים למידה הרבה של כובדו של המצב.
3. כל כח שיופעל כדי לתפוס גוף שנמצא בנפילה, יגרום יותר הרס מאשר לו הייתם מניחים לו ליפול בטבעיות.
4. חוק החיים – כל אדם שראוי להערכה הוא זה, שלא בדקנו מספיק את אישיותו.
ב. אמרות שכדאי לזכור ולממש:
1. ערכים לבני אדם, הם כמו שורשים לעצים. ללא שורשים, עצים נופלים ברוחות סער עזות. ללא ערכים, בני אדם נופלים כשמכים בהם משברי היקום (קרלוס ריילס).
2. סוד ההצלחה הוא – דבקות במטרה (בנימין דיז'ראלי).
3. הסתכל קדימה באמונה – ולצדדים באהבה (שמעון פרס).
4. יחס ההמון למנהיג הוא תמיד אמביוולנטי, אהבה ושנאה יחד.
הכותב הוא עורך-דין, המתמחה במשפט פלילי, צבאי וציבורי, והיה בעבר פרקליט צבאי, יועץ משפטי, שופט צבאי בדרגת סא"ל, סגן פרקליט מחוז ומשנה ליועץ המשפטי של מועצת העתונות ופרשן משפטי בהווה.
